<h1>ספר עזרת נשים — שער חמישי תשובת רבינו פרץ ב"ר יצחק הכהן</h1>
<h2>דף קלה.</h2>
ועוד ראיה אחרת דאמרינן בשילהי עשרה יוחסין [קידושין ע"ט ע"א], קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר, רב אמר הרי בוגרת לפנינו, ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם. ומוקים לה במסקנא דמילתא, דקדשה עצמה ביומא דמשלמי שיתא ירחי שיש בין נערות לבגרות, רב אמר הרי בוגרת לפנינו מדהשתא בגר מצפרא נמי בגר, ושמואל אמר השתא הוא דבגר, וקאמר בתר הכי, נימא כתנאי מי מוציא מיד מי, הוא מוציא מידם בלא ראיה, והם אינם מוציאים מידו בלא ראיה וכו', וקא דחי תלמודא אמר לך רב, אנא דאמרי אפילו לר' יעקב, עד כאן לא קאמר ר' יעקב התם, אלא משום דאיכא למימר העמד דבר על חזקתו, אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו. ופירש ר"ש לומר דתהוי נערה, והלא יומא דמשלם שית אין בו לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עתידה להשתנות, אלמא הואיל והחזקה עשויה להשתנות, לא אמרינן אוקים מילתא אחזקתה, וכל ששה חדשים לא אמרין בגרה, אעפ"י שהחזקה עשויה להשתנות, משום דבחזקת נערה אית לן לאחזוקה, כל ששה לעולם עד שיוכרו בה סימני בוגרת, פגה בוחל וצמל, אבל משקרב עת שעתידה לבגור, לא אמרינן דנוקים לה אחזקה קמייתא. כל שכן בנדון שלפנינו דלא מוקמינן מילתא אחזקה, למימר קטנה היא, הואיל ואיכא סהדי דגדולה היא, אין בה חזקה. דכל דכן הוא, ומה התם דאין בו דבר שיאמר לנו דמצפרא בגר, אפילו הכי חיישינן דבגר לחומרא ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקתיה, ונימא דלא בגר, הואיל ואין זו חזקה קיימת, שהרי עתידה להשתנות. כל שכן הכא דאיכא סהדי דמסהדי עלה דגדולה, דלא אמרינן אוקמה אחזקה, הואיל ועשויה החזקה להשתנות ואינה חזקה קיימת.
ועוד סברא הוא דנימא דבחזקה העומדת להתבטל ולהשתנות, דלא אמרינן בה אוקים מילתא אחזקה, דמהיכא נפקא לן דאוקים מילתא אחזקה, דבפרק קמא דחולין [י' ע"ב] דקאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן, אוקים מילתא אחזקה, דכתוב ובא הכהן והסגיר את הבית, ודילמא אדנפיק ואתי בצרי ליה שיעורא. אלמא אמרינן אוקים מילתא אחזקה, וההיא חזקה דהתם אינה עומדת להשתנות. ואעפ"י שאנו מפרשים אותה כגון דאתיליד ריעותא. כדי להוציא ההיא דבא זאב ונטל בני מעין, דאיירי בה מקמי הכי, ועלה מייתי לה תלמודא. וכן אנו מפרשים דמיירי כגון שבתחלת השבוע היה בו כשני גריסין, ולבסוף לא היה בו אלא אחד וחצי והוי כהה, ואפילו הכי הנכנס בבית כל שבוע ההסגר טמא, אלמא אוקמינן מילתא אחזקיה. מכל מקום נהי דאתיליד ביה ריעותא, החזקה לא היתה עומדת להשתנות, אם כן בנדון זה שלפנינו אין כאן חזקה.
ואפילו יהבינן להו כל טענתייהו, להני דקרו לחזקה כי האי חזקה, יש לי ראיות דבספיקא דאסורא דאורייתא, כגון בנדון זה דשמא גדולה היא ובעל וצריכה גט. ומאן דשרי לה במיאון, שרי אשת איש לעלמא, לא מוקמינן מילתא אחזקה. ואעפ"י שנתחזקה כבר בהיתר, וכל שכן היכא דלא היה בה חזקת היתר לשוק מעולם. הראיה הראשונה הנראית לי מההיא דפרק ארבעה אחין [יבמות ל' ע"ב] דקאמר וכלן שהיה בהן ספק קדושין או גרושין בספק הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ושקיל וטרי בגמרא עלה דהאי מתניתין, וקאמר ואלו בגרושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני וכו', וקאמר במסקנא דטעמא דלא תני בגרושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, משום דאינה חולצת, שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, ובחזקת איסור ליבם קיימא, קודם שנולד הספק, אבל בקדושין חלצה שפיר, דליכא למגזריה, שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, דתתיבם ואין בכך כלום, דבחזקת היתר ליבם קיימא מעיקרא. ופריך וגבי גרושין מי לא תנן, דבספק קרוב לה ספק קרוב לו חולצת ולא מתיבמת וכו', ומתרץ רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו, הכא בשני כתי עדים, דכיון דאיכא ספיקא דאוריתא, דאיכא כת אחת דאמרה קרוב לה, משום טעמא דאם אתה אומר חולצת מתיבמת לא שבקינן לה לשוק בלא חליצה, דלא שרינן ספיקא דאוריתא דיבמה לשוק, אע"ג דבחזקת היתר לשוק היתה עומדת, ומתניתין בכת אחת, דכיון דליכא אלא עד אחד הבא לאסרה לשוק, לא מפקינן לה מחזקת התירה לשוק, דהוה קיימא ביה מעיקרא להצריכה חליצה, משום דאם אתה אומר חולצת מתיבמת. ופריך ומתניתין ממאי דבשתי כתי עדים, ומשני דומיא דקדושין, וקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת דילמא בשתי כתי עדים, ומשני אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום אוקמה אחזקה, ופריש בה ר"ש שתי לשונות, וזה נראה לי עיקר. והכי קאמר אם כן דבשתי כתי עדים איירי, לא הוה ליה למיתני ולא מתיבמת, משום דאוקמה אחזקה דהויא בחזקת היתר ליבם, כיון דאיכא שני עדים המסייעים להעמיד החזקה. ופריך קיימי עדים ואמרי קרוב לה, תתיבם ואין בכך כלום, אדרבה כיון שיש עדים שאומרים קרוב לה ואומרים נתקדשה, והויא צרת ערוה, איך נאמר תתיבם, משום דנוקמה אחזקה דהויא בחזקת היתר ליבם, והלא ספקא דאורייתא הוא, דאיכא עדים דאסרי לה ליבם, ושמא קא פגע באשת אח שלא במקום מצוה, וכמו שאמרנו בגירושין, דכי איכא שתי כתי עדים, דחלצה ולא אוקמינן לה אחזקה קמייתא להתירה לשוק, הואיל והוי ספיקא דאורייתא, כל שכן גבי יבם, דלא נוקמה אחזקת היתר ליבם, הואיל ואית בה ספיקא דאורייתא, דשני עדים באים לאסרה עליו, שהרי יש לנו להחמיר יותר באיסור זה דאיכא כרת, מיבמה לשוק דליכא אלא לאו, אלמא משתמע מהדין שיטתא דכל היכא דאיכא ספיקא דאורייתא לאסרה, כגון הכא (דאיכא ספיקא דאורייתא לאסרה כגון הכא) דאיכא שתי כתי עדים, והכת האחת אוסרת על מי שהוחזקה לו מתחלה בהיתר, דלא אוקמינן לה בחזקת היתר שהיתה בו מתחלה, אפי' בגרושין דאין בו אלא אסור לאו דיבמה לשוק. וכל שכן גבי קדושין ליבם דיש בו אסור כרת. וכל שכן בנדון זה שלא היתה מעולם בחזקת היתר לעלמא, ואפילו היתה כיון דאיכא ספיקא דאורייתא דאיכא כרת ואיכא עדים דאמרי גדולה היא, והויא אשת איש דלא שרינן לה לעלמא.
ואם ירצה בעל הדין לחלוק, ויאמר דזאת השטה לא קיימא, ואינה מסקנת התלמוד, דהדר תו פריך, ותו בשתי כתי עדים ספיקא דרבנן הוא. והכי פירושא כדפרישית ספיקא דרבנן, ובגרושין גופייהו, אע"ג דאיכא כת אחת דאמרי קרוב לה, לא נאסרה לשוק, ולא מפקינן לה מחזקת היתרא, הואיל ואיכא כת אחריתי דשרו לה לשוק ואמרי קרוב לו, ואמאי קתני חולצת. אלמא משמע דהדר בה משטה ראשונה, וסבר השתא, דאע"ג דאיכא תרי כתי עדים (ו)מוקמינן לה אחזקה ומסקנא הכי הוי. כל האומר זה, אינו אלא כחולם והבל ורעות רוח, דאם כן לפי המסקנא, דאמר כל שישנו בקדושין ישנו בגרושין, משמע דאמרינן דבספק קרוב לה וספק קרוב לו, דלעולם בין בקדושין בין בגרושין, חולצת ולא מתיבמת, ואם כן אמאי לא מוקמינן להו אחזקה, ונאמר בקדושין דמתיבמת, ובגרושין דלא חלצה, והתירה לכהונה ולישתרו, כמה דהות מקמי הכי חזקתייהו, אלא שמע מינה דבספיקא לעולם אין לנו להעמיד אחזקה, ולהתיר בגרושין להנשא לשוק בלא חליצה ובקדושין ליבם.
ונראה לי דהכי צריך לפרש, דבא להקשות על מה שחלק בגירושין בין כת אחת לשתי כתי עדים, ואמר דבכת אחת דאחד אומר קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לו דלא חלצה, ואוקמינן לה אחזקה קמייתא דהיתר לשוק, הואיל ולא הויא ספיקא דאורייתא, דליכא אלא עד אחד, כי אחד יאסרה לשוק, ולא נצריך לחומרא לחלוץ, ולצאת מן הספק, שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אבל בשתי כתי עדים, דהוי ספיקא דאורייתא, לא נניח משום גזרה, דאם אתה אומר חולצת מתיבמת שלא תחלוץ, שהרי אין לנו להתיר, ספק יבמה לשוק, דהוי ספיקא דאורייתא. ולהכי פריך דתרי כתי עדים ספיקא דרבנן הוא, דאיכא לאוקומה אחזקה, מן הדין בכל מילי, אפילו בשתי כתי עדים כי ההיא דבר שטיא. ואם נניח להצריכה חליצה בכת אחת משום גזרה דאם אתה אומר חולצת מתיבמת, הואיל ואיכא לאוקומה בחזקת היתר גם כן בשתי כתי עדים לא תחלוץ. אלא מדחלצה בשתי כתי עדים, דלכל הפחות מוקמת לההיא בגיטין לשתי כתי עדים, בכת אחת נמי תחלוץ, ומאי טעמא דמתניתין, והיינו דשני ליה אין הכי נמי דחלצה, ותנא בקדושין ספק קרוב לה והוא הדין לגרושין. אם כן משמע לפי המסקנא זו לעולם דבהני ספקי לא מוקמינן לה אחזקה כדפרישית.
וכל שכן לפי פירוש רבינו יצחק ז"ל דמעמיד גרסת ודילמא, שישנה בכל הספרים הישנים. ומפרש לה הכי, דומיא דקדושין, מה קדושין בכת אחת, ואפי' הכי לא מיבמה ולא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם, משום דגזרה כת אחת אטו שתי כתי עדים, ופריך ובקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת, דילמא בשתי כתי עדים, פי' דוקא בשתי כתי עדים דתתיבם, אבל בכת אחת שרינן ליבם, דמוקמינן לה אחזקה, כי היכי דאמרינן גבי גרושין דלא חלצה, דמוקמינן לה אחזקה, ולא גזרינן כת אחת אטו שתי כתי עדים, משום דשתי כתי עדים ספיקא דרבנן הוא, ולכך אין להחמיר עליו כל כך ולגזור כת אחת אטו שתי כתי עדים, וקאמר אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום. והכי פירושא, אי בשתי כתי עדים אתה רוצה להעמידה, משום דאית לך, דלא נגזר כת אחת אטו שתי כתי עדים, משום דבשתי כתי עדים הוי ספיקא דרבנן, ולכך אין לגזור בכת אחת דלא תתיבם, אטו שתי כתי עדים, דבשתי כתי עדים ספיקא דרבנן, ותתיבם ואין בכך כלום. קיימי עדים ואמרי קרוב לה, ואת אמרת תתיבם ואין בכך כלום, ספיקא דאורייתא הוא, ולכך אית למגזר כת אחת אטו שתי כתי עדים, ופריך ודילמא שתי כתי עדים ספיקא דרבנן הוא, ולכך לא גזרינן כת אחת אטו שתי כתי עדים דספיקא דרבנן הוא, ואפי' אי מתיבמת בשתי כתי עדים, ליכא ביה אלא ספיקא דרבנן. ואם כן לפי זאת המסקנא, נוכל לומר דהוי ספיקא דאורייתא, דהא דחויא היא, ובא לומר לבד דכל מאי דתני מתניתין בקדושין הוא הדין בגרושין, ואם כן אפילו הוי ספיקא דאורייתא כל שכן דניחא דפסול, דלא מוקמינן אחזקה בין בגרושין בין בקדושין, ולא אתא אלא לדחות שנויא קמא, אם כן הנחנו דבדבר אסור דאורייתא דאיכא תרי ותרי דלא מוקמינן בה חזקה ראשונה של היתר שהיתה לה והוא הדין לנדון זה.
הראיה השנית מההיא דכתובות בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"ב ע"ב], דתנו רבנן שנים אומרים נתקדשה, ושנים אומרים לא נתקדשה, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא. ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואית למקשי לן מאי פריך מאי שנא וכו' שנא ושנא, רישא אוקי תרי להדי תרי, ואוקים אתתא אחזקתה, והיא בחזקת פנויה היתה עומדת קודם שנתגרשה, ולכך לא תצא. ומכל מקום לכתחלה לא תנשא, הואיל ואיכא סהדי דאמרי נתקדשה, וסיפא אוקי תרי להדי תרי, ואוקים איתתא אחזקתה, דבחזקת אשת איש היתה עומדת קודם הגירושין, ולכך אם נשאת תצא, אלא מדלא אמרינן הכי, משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא, או דרבנן לכל הפחות. ואע"ג דאיכא לאוקומה בחזקת פנויה, אסורא דרבנן מיהא איכא, ואפי' אי נימא דהוי ספיקא דרבנן, ולכך אפילו נשאת תצא. כל שכן בנדון זה, שלא נתירה להנשא לכתחלה בלא גט, שהרי אפילו נשאת על ידי הב"ד ההוא תצא כמו שהנחנו.
הספק השלישי אחר ההנחה דבספיקא דאורייתא לא אמרינן אוקמה אחזקת קטנה אי הוו תרי ותרי כגון אם בעל דהוי ספיקא דאורייתא ואפי' ספיקא דרבנן חשבינן לה נמי אמרינן הכי כדפרישנא, אית לן לספוקי אי חשבינן עדות אנשי המקום המעידים על קבלת העדות נעשה להחזיקה בגדולה, כעדים המעידים לפנינו שהגיעה לכלל שנים, מפני שנאמר שעל ידי עדותן הוי כאלו העדים מעידין לפנינו, אעפ"י שאינם זכורים מי העדים. או נאמר דלא הוי אלא קלא בעלמא, הואיל ואינם מעידים מי העדים, ואפי' יעידו מי המה אלה מכל מקום אין עדותן עדות, משום דהוי כעד מפי עד, דאינו כשר אלא לעדות אשה בלבד, לאו לעדות גמורה, ואזלינן בתר הני דמסהדי דקטנה היא, ע"כ הספק.
תשובה גם בזה אני חוכך להחמיר, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אעפ"י שידעתי דבמילתא דתליא בסברא, יש פתחון פה לבעל דין לחלוק, לא אניח בשביל זה שלא אכתוב גם בזה מה שבדעתי. והנה גם בזה דעתי נוטה, דלהוי כעדות גמורה. דהיכי דמי קלא, כגון שאמרו פלונית שהיתה בחזקת פנויה, נתקדשה היום, וגם יש הוכחה בדבר, דנרות דולקות ומטות מוצעות, כדקאמר תלמודא [גיטין פ"ט ע"א]. נשואה אין חוששין לה, ארוסה אין חוששין לה, וקאמר נמי בתר הכי לא שישמעו קול הברה וכו'. וגם נמי ליכא סהדי שראו שנתקדשה, אלא ששמעו פלוני מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים, ואותו פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, לא שאמרו זה בתורת עדות ושהעידו בבית דין, אלא שאמרו זה כדרך בני אדם המסיחין בשוק. אבל אם יבאו אנשים ויעידו, אנו ראינו פלוני ופלוני שהעידו בבית דין, על זאת האשה שנתקדשה היום, אין זה קול, אלא עדות גמורה, שהרי הגיעו לבירור הדבר, כדקאמר לא שישמעו קול הברה, אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ובודקין והולכין ומגיעין לדבר הברור. ופריך עדות מעליא הוא. ומתרץ פלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים, ולא הגיעו לדבר הברור, ולא שמעו מפי העדים, אם הקול הזה שהוציאוהו, הוציאוהו באמת אם לאו. אבל אם חקרנו עד ששמענו מפי העדים המוציאים הקול שהדבר אמת, עדות גמורה הוא, מאחר שאמרו זה דרך עדות. אם כן בנדון זה נמי, מאחר שנחקרו העדים אלו בב"ד, עד שנעשה מזה קבלת עדות, מה אנו צריכים לחקירתם עוד, ואנו ראינו שהעידו הדבר בב"ד, לא תהא שמיעה, כשאומרים לאשר לא שמעו עדותם ואמרו להם באמת הוצאנו זה הקול והעדנו עליו, גדולה מראיה שנו רואים בעינינו שהם מעידים בב"ד על הדבר, והרי הוא תמיד, כמו שאנו חוקרים אותם תמיד, ואומרים לנו כך הוא, וכי צריך שיהיו קיימים העדים לעולם ועומדים בפנינו.
ואל יטעון טוען מההיא דעדיה בצד אסתן ותאסר [כתובות כ"ג ע"א] דלא דמי כלל לנדון זה. דהתם נמי אין אנו יודעים זה בודאי, אלא חוששין לכך דשמא איכא עדי טומאה במדינת הים, אבל אין אנו יודעין זה בודאי. וההיא נמי דאיכא סהדי באודית [קידושין י"ב ע"ב], לא שראינו ושמענו שיעידו על זה, ולא שידענו זה בודאי, אלא יש מפרשים הא איכא סהדי באודית, יצא קול שיש עדים שידעו שבו ביום היה בה שוה פרוטה. ואית דמפרשי דאפילו קול נמי ליכא, אלא אותם העדים שהיו עדי הקדושין הלכו להם לאודית. ואם כן איך נתירה לשני, שמא יודעים העדים שהיה בההיא (אברא) [אבנא] דכוחלא שוה פרוטה. אבל מכל מקום אין כאן אלא חשש בעלמא, שאם נפרש יודעים אנו בודאי שיש עדים בדבר, דידעו דהוה ביה שוה פרוטה, איך יעלה על דעתנו להתירה להנשא אפילו בשבויה, וכל שכן באשת איש, ואפילו הכי משום חשש, קאמר אשתייר מההיא משפחה בסורא ופרשו רבנן מינה. משום דסבירא להו אם הקלו בשבויה מי נקל באשת איש, וכמו כן הכא אין לך אשת איש גדולה מזו שידענו ושמענו וראינו, ואין זה דומה כלל לעדיה בצד אסתן.
והכי נמי אשכחן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"א], גבי ההוא דהוה מוחזק לן בגויה, דלית ליה אח. ואמר איהו נמי בשעת מיתה דלית ליה אח. והוה קים לן ביה דלית ליה בניה, ונפק עליה קלא דאית ליה אחי במדינת הים, וקאמר רב יוסף למאי ניחוש לה, חדא דהא מוחזק לן בגויה דלית ליה אחי, ועוד נמי איהו בשעת מיתה קאמר דלית ליה אחי, אלמא אית ליה דחזקה מהניא טפי מקלא. וקאמר אמר ליה אביי והא איכא עדים במדינת הים, פי' אומרים בני העיר כך, ויש לנו לחוש לדבריהם. השתא מיהא ליתנהו קמן, לאו היינו דר' חנינא. אמר ליה אביי, אם הקלו בשבויה נקל באשת איש, פי' אשת איש אע"ג דהויא יבמה לשוק, מכל מקום מתחלה בחזקת אשת איש היתה, ולכך מזדקקא ליה ליבם. אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי חוש לה, אלמא דקלא דאיכא סהדי מרע לחזקה, ולא (יהו) [קא'] דמהימן בסהדי אמאי דאמרי, כל שכן חזקה וקול בעדים כמו בנדון זה, שהוחזקה בגדולה מתחלה על פי עדים, דאין זה קול אלא חזקה גמורה, שהוחזקה להיות בחזקת גדולה מתחלה על פי עדים. ואלו לא היה אלא חזקה לבד הא אמרינן [קידושין פ' ע"א] שורפין וסוקלין על החזקות. ואית לה לאורועי לסהדי, כל שכן כשהוחזקה מתחלה על פי עדים, דקא מכחשי לגמרי להנך סהדי דמסהדי קטנה היא והוי כתרי ותרי. ואין זה כעד מפי עד, אלא כשישמע מפיו אומר כך וכך אך לא שהעיד עליו בב"ד אבל מעשה ב"ד מקויים הוא, ויכול אדם להעיד על מעשה ב"ד, ואפילו לאחר כמה שנים, כדאמרינן [כתובות כ"ח ע"א] אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו', וכל שכן דמהמני טפי אלו העדים, משאלו יעידו עליה שהיא גדולה, שאם יעידו שהיא גדולה, אשתכח דהני דמסהדי עליה דקטנה היא מכחשי להו. אבל השתא הני לא מכחשי הני, דהכחשה דידהו לא סגיא לגבי הנך סהדי, אעפ"י שאומרים שהיא קטנה, אינם אומרים שלא העידו עליה עדים שהיא גדולה, אישתכח דלאו הכחשה קיימא לגבי אנשי המקום, אם כן יש להאמינם, ונפיק אפומייהו מילתא דלהוי כאלו העדים הראשונים לפנינו, והוו תרי ותרי ואזלינן לחומרא.
וכן חזינא בשטר שנמחק שמעמיד עליו עדים [ב"ב קס"ח ע"א], שיודעים מה כתוב בו. אע"ג דאין עדותם אלא שמעידים שראו בו כתוב כך ועדים חתומים בו שמם כך לבד, ומהניא עדותן לגבות בו, כמו עדות הראשונים דמהמנינן להו, ועבדינן כמאן דנהוו קמאי מסהדי באופנא דאוזיף האי גברא מחבריה ביומא פלניא כך וכך, ולא אמרינן דלא ידעינן סהדותא דההיא הלואה אפומייהו, אלא אפומא דהני אחריני דמסהדי עליהו, והוי כעד מפי עד ולא גבינן מידי. אלמא לאו עד מפי עד חשבינן להו, הואיל ומסהדי אהני דאסהדי בשטרא, דכמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי, כל שכן כשמעידים ראינו זה העדות בב"ד, דלא הוי כעד מפי עד. וכי תימא דלא דמי הכא להתם, דהתם מעידים פלוני ופלוני עדיו, אבל הכא הני לא מסהדי כלל, אלא שראו עדים מעידים, ולא ידעו מי הם. דלא היא, דהתם הוי טעמא דצריך ליחד העדים, משום דאי לאו הכי לא מהני מידי, אעפ"י שנאמנין שיש שם עדים, אם לא נדע מי הם העדים לאו כלום הוא, דאיכא למימר סהדי שקרי נינהו. אע"ג דאמרינן [כתובות י"ח ע"ב] דכמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי, הני מילי כשאנו רואין אותן חתומים על השטר, אבל אם יאמרו, ראינו ביד זה שטר שפלוני חייב לפלוני כך מיום פלוני, ולא אמרי (אלא) אלו עדיו, אימר בעל השטר זייפן, והא אפילו אי בעי לקיומי בב"ד, לא מצי, דאי מייתי האידנא או למחר עדי ההלואה, מצי הך למימר לאו אינהו הני דהוו חתימי בשטרא, וההוא שטר חוב שמעידין עליו כבר נפרע ונקרע. אבל כשמיחדים עדי השטר, לא מצי למימר הכי, דהא הנך סהדי דמסהדי הני אינהו חתימי בשטרא, ואפילו הכי מצי למטען מזוייף הוא, כמו על שאר העדים החתומים על השטר, דמצי למיטען מזויף אי לא מקיים בבי דינא, ולכך צריך בו קיום, כדקאמר [ב"ב קס"ח ע"ב] דאי כתוב ביה הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת גובה ואין צריך לראיה ולא בעי קיום, ואי לא כתוב ביה הכי צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שיתקיים עדותן.
ואמרינן נמי בפרק הגוזל [ב"ק צ"ח ע"ב], על השורף שטרותיו של חברו, דקא פריך אי דאיכא שהדי דידעי מאי כתוב בהאי שטרא (ו)עביד שטרא אחרינא וכתבו ליה, אלמא מהני עדותן אפילו לכתוב שטר, מאחר שיודעים שבשטר הראשון כך היה כתוב, והני סהדי אחריני נינהו, ולא אותן העדים שחתמו בשטר הראשון שהרי העדים הראשונים אינם יכולים לעשות שטר אחר, כדאמרינן [גיטין ס"ג ע"ב] גבי ההיא (דנפתא) [דנאפתא] וקרו לה תפאתה דקאמר עשו עדים שליחותן, וכן נמי אמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב שם] דאינם יכולין לעשות שני שטרות על מלוה. ואי תימא דלא לכתבו לישנא של עדות הלואה כלשון השטר הראשון, אלא ליכתבו ליה דחייב ליה כך וכך כדחזו בשטרא קמא, דאם כן מסהדי מפי כתבם, אלא סהדי אחריני נינהו, ומכל מקום נראה לפרש דהך שטרא אחרינא דקאמר דנכתבו ליה. ר"ל על הדרך המבואר בפרק גט פשוט מאותה דאייתנא לעיל, ואם כן לעולם משמע, שהעדים האלה המעידים על הראשונים, מעמידים הדבר על בוריו, וכל שכן בנדון זה דמסהדי דנעשה קיום על העדות הזה בב"ד שהיא גדולה, ושהוחזקה לגדולה על פי זה העדות, דתו לא צריכי.
ואם יטעון הטוען דאסורא מממונא לא ילפינן, הני מילי להקל, אך מדחשבינן סהדותא דהוי כעדות גמור, לחומרא גבי ממון דהיינו לאפוקי ממונא, כל שכן גבי איסורא דטפי אית לן להחמיר באסורא דאית ביה כרת.
סוף דבר לא באתי עד תכלית הב"ד ההוא, על מה סמכו להוציא אשה במיאון כזה, דהוי מיאון דאיסורא. דתני בר קפרא [יבמות ק"ט ע"א] לעולם יתרחק אדם משלשה דברים ומיאונין חדא מינייהו, אי לאו מיאון דמצוה כדר' אליעזר דמלמדין את הקטנה שתמאן בו, ומיאון דהכא אפילו לדבריהם, דקלא חשבינן עדות אנשי המקום המעידין על קבלת העדות נתקבל בפני ב"ד, שהגיעה לכלל שנים, מכל מקום יש להם לחוש אל הקול ההוא והוי מיאון דאסורא לפי הנראה לי.
<h2>דף קנו.</h2>
ועוד ראיה אחרת דאמרינן בשילהי עשרה יוחסין [קידושין ע"ט ע"א], קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר, רב אמר הרי בוגרת לפנינו, ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם. ומוקים לה במסקנא דמילתא, דקדשה עצמה ביומא דמשלמי שיתא ירחי שיש בין נערות לבגרות, רב אמר הרי בוגרת לפנינו מדהשתא בגר מצפרא נמי בגר, ושמואל אמר השתא הוא דבגר, וקאמר בתר הכי, נימא כתנאי מי מוציא מיד מי, הוא מוציא מידם בלא ראיה, והם אינם מוציאים מידו בלא ראיה וכו', וקא דחי תלמודא אמר לך רב, אנא דאמרי אפילו לר' יעקב, עד כאן לא קאמר ר' יעקב התם, אלא משום דאיכא למימר העמד דבר על חזקתו, אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו. ופירש ר"ש לומר דתהוי נערה, והלא יומא דמשלם שית אין בו לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עתידה להשתנות, אלמא הואיל והחזקה עשויה להשתנות, לא אמרינן אוקים מילתא אחזקתה, וכל ששה חדשים לא אמרין בגרה, אעפ"י שהחזקה עשויה להשתנות, משום דבחזקת נערה אית לן לאחזוקה, כל ששה לעולם עד שיוכרו בה סימני בוגרת, פגה בוחל וצמל, אבל משקרב עת שעתידה לבגור, לא אמרינן דנוקים לה אחזקה קמייתא. כל שכן בנדון שלפנינו דלא מוקמינן מילתא אחזקה, למימר קטנה היא, הואיל ואיכא סהדי דגדולה היא, אין בה חזקה. דכל דכן הוא, ומה התם דאין בו דבר שיאמר לנו דמצפרא בגר, אפילו הכי חיישינן דבגר לחומרא ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקתיה, ונימא דלא בגר, הואיל ואין זו חזקה קיימת, שהרי עתידה להשתנות. כל שכן הכא דאיכא סהדי דמסהדי עלה דגדולה, דלא אמרינן אוקמה אחזקה, הואיל ועשויה החזקה להשתנות ואינה חזקה קיימת.
ועוד סברא הוא דנימא דבחזקה העומדת להתבטל ולהשתנות, דלא אמרינן בה אוקים מילתא אחזקה, דמהיכא נפקא לן דאוקים מילתא אחזקה, דבפרק קמא דחולין [י' ע"ב] דקאמר מנא הא מילתא דאמור רבנן, אוקים מילתא אחזקה, דכתוב ובא הכהן והסגיר את הבית, ודילמא אדנפיק ואתי בצרי ליה שיעורא. אלמא אמרינן אוקים מילתא אחזקה, וההיא חזקה דהתם אינה עומדת להשתנות. ואעפ"י שאנו מפרשים אותה כגון דאתיליד ריעותא. כדי להוציא ההיא דבא זאב ונטל בני מעין, דאיירי בה מקמי הכי, ועלה מייתי לה תלמודא. וכן אנו מפרשים דמיירי כגון שבתחלת השבוע היה בו כשני גריסין, ולבסוף לא היה בו אלא אחד וחצי והוי כהה, ואפילו הכי הנכנס בבית כל שבוע ההסגר טמא, אלמא אוקמינן מילתא אחזקיה. מכל מקום נהי דאתיליד ביה ריעותא, החזקה לא היתה עומדת להשתנות, אם כן בנדון זה שלפנינו אין כאן חזקה.
ואפילו יהבינן להו כל טענתייהו, להני דקרו לחזקה כי האי חזקה, יש לי ראיות דבספיקא דאסורא דאורייתא, כגון בנדון זה דשמא גדולה היא ובעל וצריכה גט. ומאן דשרי לה במיאון, שרי אשת איש לעלמא, לא מוקמינן מילתא אחזקה. ואעפ"י שנתחזקה כבר בהיתר, וכל שכן היכא דלא היה בה חזקת היתר לשוק מעולם. הראיה הראשונה הנראית לי מההיא דפרק ארבעה אחין [יבמות ל' ע"ב] דקאמר וכלן שהיה בהן ספק קדושין או גרושין בספק הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ושקיל וטרי בגמרא עלה דהאי מתניתין, וקאמר ואלו בגרושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני וכו', וקאמר במסקנא דטעמא דלא תני בגרושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, משום דאינה חולצת, שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, ובחזקת איסור ליבם קיימא, קודם שנולד הספק, אבל בקדושין חלצה שפיר, דליכא למגזריה, שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, דתתיבם ואין בכך כלום, דבחזקת היתר ליבם קיימא מעיקרא. ופריך וגבי גרושין מי לא תנן, דבספק קרוב לה ספק קרוב לו חולצת ולא מתיבמת וכו', ומתרץ רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו, הכא בשני כתי עדים, דכיון דאיכא ספיקא דאוריתא, דאיכא כת אחת דאמרה קרוב לה, משום טעמא דאם אתה אומר חולצת מתיבמת לא שבקינן לה לשוק בלא חליצה, דלא שרינן ספיקא דאוריתא דיבמה לשוק, אע"ג דבחזקת היתר לשוק היתה עומדת, ומתניתין בכת אחת, דכיון דליכא אלא עד אחד הבא לאסרה לשוק, לא מפקינן לה מחזקת התירה לשוק, דהוה קיימא ביה מעיקרא להצריכה חליצה, משום דאם אתה אומר חולצת מתיבמת. ופריך ומתניתין ממאי דבשתי כתי עדים, ומשני דומיא דקדושין, וקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת דילמא בשתי כתי עדים, ומשני אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום אוקמה אחזקה, ופריש בה ר"ש שתי לשונות, וזה נראה לי עיקר. והכי קאמר אם כן דבשתי כתי עדים איירי, לא הוה ליה למיתני ולא מתיבמת, משום דאוקמה אחזקה דהויא בחזקת היתר ליבם, כיון דאיכא שני עדים המסייעים להעמיד החזקה. ופריך קיימי עדים ואמרי קרוב לה, תתיבם ואין בכך כלום, אדרבה כיון שיש עדים שאומרים קרוב לה ואומרים נתקדשה, והויא צרת ערוה, איך נאמר תתיבם, משום דנוקמה אחזקה דהויא בחזקת היתר ליבם, והלא ספקא דאורייתא הוא, דאיכא עדים דאסרי לה ליבם, ושמא קא פגע באשת אח שלא במקום מצוה, וכמו שאמרנו בגירושין, דכי איכא שתי כתי עדים, דחלצה ולא אוקמינן לה אחזקה קמייתא להתירה לשוק, הואיל והוי ספיקא דאורייתא, כל שכן גבי יבם, דלא נוקמה אחזקת היתר ליבם, הואיל ואית בה ספיקא דאורייתא, דשני עדים באים לאסרה עליו, שהרי יש לנו להחמיר יותר באיסור זה דאיכא כרת, מיבמה לשוק דליכא אלא לאו, אלמא משתמע מהדין שיטתא דכל היכא דאיכא ספיקא דאורייתא לאסרה, כגון הכא (דאיכא ספיקא דאורייתא לאסרה כגון הכא) דאיכא שתי כתי עדים, והכת האחת אוסרת על מי שהוחזקה לו מתחלה בהיתר, דלא אוקמינן לה בחזקת היתר שהיתה בו מתחלה, אפי' בגרושין דאין בו אלא אסור לאו דיבמה לשוק. וכל שכן גבי קדושין ליבם דיש בו אסור כרת. וכל שכן בנדון זה שלא היתה מעולם בחזקת היתר לעלמא, ואפילו היתה כיון דאיכא ספיקא דאורייתא דאיכא כרת ואיכא עדים דאמרי גדולה היא, והויא אשת איש דלא שרינן לה לעלמא.
ואם ירצה בעל הדין לחלוק, ויאמר דזאת השטה לא קיימא, ואינה מסקנת התלמוד, דהדר תו פריך, ותו בשתי כתי עדים ספיקא דרבנן הוא. והכי פירושא כדפרישית ספיקא דרבנן, ובגרושין גופייהו, אע"ג דאיכא כת אחת דאמרי קרוב לה, לא נאסרה לשוק, ולא מפקינן לה מחזקת היתרא, הואיל ואיכא כת אחריתי דשרו לה לשוק ואמרי קרוב לו, ואמאי קתני חולצת. אלמא משמע דהדר בה משטה ראשונה, וסבר השתא, דאע"ג דאיכא תרי כתי עדים (ו)מוקמינן לה אחזקה ומסקנא הכי הוי. כל האומר זה, אינו אלא כחולם והבל ורעות רוח, דאם כן לפי המסקנא, דאמר כל שישנו בקדושין ישנו בגרושין, משמע דאמרינן דבספק קרוב לה וספק קרוב לו, דלעולם בין בקדושין בין בגרושין, חולצת ולא מתיבמת, ואם כן אמאי לא מוקמינן להו אחזקה, ונאמר בקדושין דמתיבמת, ובגרושין דלא חלצה, והתירה לכהונה ולישתרו, כמה דהות מקמי הכי חזקתייהו, אלא שמע מינה דבספיקא לעולם אין לנו להעמיד אחזקה, ולהתיר בגרושין להנשא לשוק בלא חליצה ובקדושין ליבם.
ונראה לי דהכי צריך לפרש, דבא להקשות על מה שחלק בגירושין בין כת אחת לשתי כתי עדים, ואמר דבכת אחת דאחד אומר קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לו דלא חלצה, ואוקמינן לה אחזקה קמייתא דהיתר לשוק, הואיל ולא הויא ספיקא דאורייתא, דליכא אלא עד אחד, כי אחד יאסרה לשוק, ולא נצריך לחומרא לחלוץ, ולצאת מן הספק, שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אבל בשתי כתי עדים, דהוי ספיקא דאורייתא, לא נניח משום גזרה, דאם אתה אומר חולצת מתיבמת שלא תחלוץ, שהרי אין לנו להתיר, ספק יבמה לשוק, דהוי ספיקא דאורייתא. ולהכי פריך דתרי כתי עדים ספיקא דרבנן הוא, דאיכא לאוקומה אחזקה, מן הדין בכל מילי, אפילו בשתי כתי עדים כי ההיא דבר שטיא. ואם נניח להצריכה חליצה בכת אחת משום גזרה דאם אתה אומר חולצת מתיבמת, הואיל ואיכא לאוקומה בחזקת היתר גם כן בשתי כתי עדים לא תחלוץ. אלא מדחלצה בשתי כתי עדים, דלכל הפחות מוקמת לההיא בגיטין לשתי כתי עדים, בכת אחת נמי תחלוץ, ומאי טעמא דמתניתין, והיינו דשני ליה אין הכי נמי דחלצה, ותנא בקדושין ספק קרוב לה והוא הדין לגרושין. אם כן משמע לפי המסקנא זו לעולם דבהני ספקי לא מוקמינן לה אחזקה כדפרישית.
וכל שכן לפי פירוש רבינו יצחק ז"ל דמעמיד גרסת ודילמא, שישנה בכל הספרים הישנים. ומפרש לה הכי, דומיא דקדושין, מה קדושין בכת אחת, ואפי' הכי לא מיבמה ולא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם, משום דגזרה כת אחת אטו שתי כתי עדים, ופריך ובקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת, דילמא בשתי כתי עדים, פי' דוקא בשתי כתי עדים דתתיבם, אבל בכת אחת שרינן ליבם, דמוקמינן לה אחזקה, כי היכי דאמרינן גבי גרושין דלא חלצה, דמוקמינן לה אחזקה, ולא גזרינן כת אחת אטו שתי כתי עדים, משום דשתי כתי עדים ספיקא דרבנן הוא, ולכך אין להחמיר עליו כל כך ולגזור כת אחת אטו שתי כתי עדים, וקאמר אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום. והכי פירושא, אי בשתי כתי עדים אתה רוצה להעמידה, משום דאית לך, דלא נגזר כת אחת אטו שתי כתי עדים, משום דבשתי כתי עדים הוי ספיקא דרבנן, ולכך אין לגזור בכת אחת דלא תתיבם, אטו שתי כתי עדים, דבשתי כתי עדים ספיקא דרבנן, ותתיבם ואין בכך כלום. קיימי עדים ואמרי קרוב לה, ואת אמרת תתיבם ואין בכך כלום, ספיקא דאורייתא הוא, ולכך אית למגזר כת אחת אטו שתי כתי עדים, ופריך ודילמא שתי כתי עדים ספיקא דרבנן הוא, ולכך לא גזרינן כת אחת אטו שתי כתי עדים דספיקא דרבנן הוא, ואפי' אי מתיבמת בשתי כתי עדים, ליכא ביה אלא ספיקא דרבנן. ואם כן לפי זאת המסקנא, נוכל לומר דהוי ספיקא דאורייתא, דהא דחויא היא, ובא לומר לבד דכל מאי דתני מתניתין בקדושין הוא הדין בגרושין, ואם כן אפילו הוי ספיקא דאורייתא כל שכן דניחא דפסול, דלא מוקמינן אחזקה בין בגרושין בין בקדושין, ולא אתא אלא לדחות שנויא קמא, אם כן הנחנו דבדבר אסור דאורייתא דאיכא תרי ותרי דלא מוקמינן בה חזקה ראשונה של היתר שהיתה לה והוא הדין לנדון זה.
הראיה השנית מההיא דכתובות בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"ב ע"ב], דתנו רבנן שנים אומרים נתקדשה, ושנים אומרים לא נתקדשה, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא. ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואית למקשי לן מאי פריך מאי שנא וכו' שנא ושנא, רישא אוקי תרי להדי תרי, ואוקים אתתא אחזקתה, והיא בחזקת פנויה היתה עומדת קודם שנתגרשה, ולכך לא תצא. ומכל מקום לכתחלה לא תנשא, הואיל ואיכא סהדי דאמרי נתקדשה, וסיפא אוקי תרי להדי תרי, ואוקים איתתא אחזקתה, דבחזקת אשת איש היתה עומדת קודם הגירושין, ולכך אם נשאת תצא, אלא מדלא אמרינן הכי, משום דתרי ותרי ספיקא דאורייתא, או דרבנן לכל הפחות. ואע"ג דאיכא לאוקומה בחזקת פנויה, אסורא דרבנן מיהא איכא, ואפי' אי נימא דהוי ספיקא דרבנן, ולכך אפילו נשאת תצא. כל שכן בנדון זה, שלא נתירה להנשא לכתחלה בלא גט, שהרי אפילו נשאת על ידי הב"ד ההוא תצא כמו שהנחנו.
הספק השלישי אחר ההנחה דבספיקא דאורייתא לא אמרינן אוקמה אחזקת קטנה אי הוו תרי ותרי כגון אם בעל דהוי ספיקא דאורייתא ואפי' ספיקא דרבנן חשבינן לה נמי אמרינן הכי כדפרישנא, אית לן לספוקי אי חשבינן עדות אנשי המקום המעידים על קבלת העדות נעשה להחזיקה בגדולה, כעדים המעידים לפנינו שהגיעה לכלל שנים, מפני שנאמר שעל ידי עדותן הוי כאלו העדים מעידין לפנינו, אעפ"י שאינם זכורים מי העדים. או נאמר דלא הוי אלא קלא בעלמא, הואיל ואינם מעידים מי העדים, ואפי' יעידו מי המה אלה מכל מקום אין עדותן עדות, משום דהוי כעד מפי עד, דאינו כשר אלא לעדות אשה בלבד, לאו לעדות גמורה, ואזלינן בתר הני דמסהדי דקטנה היא, ע"כ הספק.
תשובה גם בזה אני חוכך להחמיר, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אעפ"י שידעתי דבמילתא דתליא בסברא, יש פתחון פה לבעל דין לחלוק, לא אניח בשביל זה שלא אכתוב גם בזה מה שבדעתי. והנה גם בזה דעתי נוטה, דלהוי כעדות גמורה. דהיכי דמי קלא, כגון שאמרו פלונית שהיתה בחזקת פנויה, נתקדשה היום, וגם יש הוכחה בדבר, דנרות דולקות ומטות מוצעות, כדקאמר תלמודא [גיטין פ"ט ע"א]. נשואה אין חוששין לה, ארוסה אין חוששין לה, וקאמר נמי בתר הכי לא שישמעו קול הברה וכו'. וגם נמי ליכא סהדי שראו שנתקדשה, אלא ששמעו פלוני מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים, ואותו פלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, לא שאמרו זה בתורת עדות ושהעידו בבית דין, אלא שאמרו זה כדרך בני אדם המסיחין בשוק. אבל אם יבאו אנשים ויעידו, אנו ראינו פלוני ופלוני שהעידו בבית דין, על זאת האשה שנתקדשה היום, אין זה קול, אלא עדות גמורה, שהרי הגיעו לבירור הדבר, כדקאמר לא שישמעו קול הברה, אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ובודקין והולכין ומגיעין לדבר הברור. ופריך עדות מעליא הוא. ומתרץ פלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים, ולא הגיעו לדבר הברור, ולא שמעו מפי העדים, אם הקול הזה שהוציאוהו, הוציאוהו באמת אם לאו. אבל אם חקרנו עד ששמענו מפי העדים המוציאים הקול שהדבר אמת, עדות גמורה הוא, מאחר שאמרו זה דרך עדות. אם כן בנדון זה נמי, מאחר שנחקרו העדים אלו בב"ד, עד שנעשה מזה קבלת עדות, מה אנו צריכים לחקירתם עוד, ואנו ראינו שהעידו הדבר בב"ד, לא תהא שמיעה, כשאומרים לאשר לא שמעו עדותם ואמרו להם באמת הוצאנו זה הקול והעדנו עליו, גדולה מראיה שנו רואים בעינינו שהם מעידים בב"ד על הדבר, והרי הוא תמיד, כמו שאנו חוקרים אותם תמיד, ואומרים לנו כך הוא, וכי צריך שיהיו קיימים העדים לעולם ועומדים בפנינו.
ואל יטעון טוען מההיא דעדיה בצד אסתן ותאסר [כתובות כ"ג ע"א] דלא דמי כלל לנדון זה. דהתם נמי אין אנו יודעים זה בודאי, אלא חוששין לכך דשמא איכא עדי טומאה במדינת הים, אבל אין אנו יודעין זה בודאי. וההיא נמי דאיכא סהדי באודית [קידושין י"ב ע"ב], לא שראינו ושמענו שיעידו על זה, ולא שידענו זה בודאי, אלא יש מפרשים הא איכא סהדי באודית, יצא קול שיש עדים שידעו שבו ביום היה בה שוה פרוטה. ואית דמפרשי דאפילו קול נמי ליכא, אלא אותם העדים שהיו עדי הקדושין הלכו להם לאודית. ואם כן איך נתירה לשני, שמא יודעים העדים שהיה בההיא (אברא) [אבנא] דכוחלא שוה פרוטה. אבל מכל מקום אין כאן אלא חשש בעלמא, שאם נפרש יודעים אנו בודאי שיש עדים בדבר, דידעו דהוה ביה שוה פרוטה, איך יעלה על דעתנו להתירה להנשא אפילו בשבויה, וכל שכן באשת איש, ואפילו הכי משום חשש, קאמר אשתייר מההיא משפחה בסורא ופרשו רבנן מינה. משום דסבירא להו אם הקלו בשבויה מי נקל באשת איש, וכמו כן הכא אין לך אשת איש גדולה מזו שידענו ושמענו וראינו, ואין זה דומה כלל לעדיה בצד אסתן.
והכי נמי אשכחן בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"א], גבי ההוא דהוה מוחזק לן בגויה, דלית ליה אח. ואמר איהו נמי בשעת מיתה דלית ליה אח. והוה קים לן ביה דלית ליה בניה, ונפק עליה קלא דאית ליה אחי במדינת הים, וקאמר רב יוסף למאי ניחוש לה, חדא דהא מוחזק לן בגויה דלית ליה אחי, ועוד נמי איהו בשעת מיתה קאמר דלית ליה אחי, אלמא אית ליה דחזקה מהניא טפי מקלא. וקאמר אמר ליה אביי והא איכא עדים במדינת הים, פי' אומרים בני העיר כך, ויש לנו לחוש לדבריהם. השתא מיהא ליתנהו קמן, לאו היינו דר' חנינא. אמר ליה אביי, אם הקלו בשבויה נקל באשת איש, פי' אשת איש אע"ג דהויא יבמה לשוק, מכל מקום מתחלה בחזקת אשת איש היתה, ולכך מזדקקא ליה ליבם. אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי חוש לה, אלמא דקלא דאיכא סהדי מרע לחזקה, ולא (יהו) [קא'] דמהימן בסהדי אמאי דאמרי, כל שכן חזקה וקול בעדים כמו בנדון זה, שהוחזקה בגדולה מתחלה על פי עדים, דאין זה קול אלא חזקה גמורה, שהוחזקה להיות בחזקת גדולה מתחלה על פי עדים. ואלו לא היה אלא חזקה לבד הא אמרינן [קידושין פ' ע"א] שורפין וסוקלין על החזקות. ואית לה לאורועי לסהדי, כל שכן כשהוחזקה מתחלה על פי עדים, דקא מכחשי לגמרי להנך סהדי דמסהדי קטנה היא והוי כתרי ותרי. ואין זה כעד מפי עד, אלא כשישמע מפיו אומר כך וכך אך לא שהעיד עליו בב"ד אבל מעשה ב"ד מקויים הוא, ויכול אדם להעיד על מעשה ב"ד, ואפילו לאחר כמה שנים, כדאמרינן [כתובות כ"ח ע"א] אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו', וכל שכן דמהמני טפי אלו העדים, משאלו יעידו עליה שהיא גדולה, שאם יעידו שהיא גדולה, אשתכח דהני דמסהדי עליה דקטנה היא מכחשי להו. אבל השתא הני לא מכחשי הני, דהכחשה דידהו לא סגיא לגבי הנך סהדי, אעפ"י שאומרים שהיא קטנה, אינם אומרים שלא העידו עליה עדים שהיא גדולה, אישתכח דלאו הכחשה קיימא לגבי אנשי המקום, אם כן יש להאמינם, ונפיק אפומייהו מילתא דלהוי כאלו העדים הראשונים לפנינו, והוו תרי ותרי ואזלינן לחומרא.
וכן חזינא בשטר שנמחק שמעמיד עליו עדים [ב"ב קס"ח ע"א], שיודעים מה כתוב בו. אע"ג דאין עדותם אלא שמעידים שראו בו כתוב כך ועדים חתומים בו שמם כך לבד, ומהניא עדותן לגבות בו, כמו עדות הראשונים דמהמנינן להו, ועבדינן כמאן דנהוו קמאי מסהדי באופנא דאוזיף האי גברא מחבריה ביומא פלניא כך וכך, ולא אמרינן דלא ידעינן סהדותא דההיא הלואה אפומייהו, אלא אפומא דהני אחריני דמסהדי עליהו, והוי כעד מפי עד ולא גבינן מידי. אלמא לאו עד מפי עד חשבינן להו, הואיל ומסהדי אהני דאסהדי בשטרא, דכמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי, כל שכן כשמעידים ראינו זה העדות בב"ד, דלא הוי כעד מפי עד. וכי תימא דלא דמי הכא להתם, דהתם מעידים פלוני ופלוני עדיו, אבל הכא הני לא מסהדי כלל, אלא שראו עדים מעידים, ולא ידעו מי הם. דלא היא, דהתם הוי טעמא דצריך ליחד העדים, משום דאי לאו הכי לא מהני מידי, אעפ"י שנאמנין שיש שם עדים, אם לא נדע מי הם העדים לאו כלום הוא, דאיכא למימר סהדי שקרי נינהו. אע"ג דאמרינן [כתובות י"ח ע"ב] דכמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי, הני מילי כשאנו רואין אותן חתומים על השטר, אבל אם יאמרו, ראינו ביד זה שטר שפלוני חייב לפלוני כך מיום פלוני, ולא אמרי (אלא) אלו עדיו, אימר בעל השטר זייפן, והא אפילו אי בעי לקיומי בב"ד, לא מצי, דאי מייתי האידנא או למחר עדי ההלואה, מצי הך למימר לאו אינהו הני דהוו חתימי בשטרא, וההוא שטר חוב שמעידין עליו כבר נפרע ונקרע. אבל כשמיחדים עדי השטר, לא מצי למימר הכי, דהא הנך סהדי דמסהדי הני אינהו חתימי בשטרא, ואפילו הכי מצי למטען מזוייף הוא, כמו על שאר העדים החתומים על השטר, דמצי למיטען מזויף אי לא מקיים בבי דינא, ולכך צריך בו קיום, כדקאמר [ב"ב קס"ח ע"ב] דאי כתוב ביה הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת גובה ואין צריך לראיה ולא בעי קיום, ואי לא כתוב ביה הכי צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שיתקיים עדותן.
ואמרינן נמי בפרק הגוזל [ב"ק צ"ח ע"ב], על השורף שטרותיו של חברו, דקא פריך אי דאיכא שהדי דידעי מאי כתוב בהאי שטרא (ו)עביד שטרא אחרינא וכתבו ליה, אלמא מהני עדותן אפילו לכתוב שטר, מאחר שיודעים שבשטר הראשון כך היה כתוב, והני סהדי אחריני נינהו, ולא אותן העדים שחתמו בשטר הראשון שהרי העדים הראשונים אינם יכולים לעשות שטר אחר, כדאמרינן [גיטין ס"ג ע"ב] גבי ההיא (דנפתא) [דנאפתא] וקרו לה תפאתה דקאמר עשו עדים שליחותן, וכן נמי אמרינן בפרק גט פשוט [ב"ב שם] דאינם יכולין לעשות שני שטרות על מלוה. ואי תימא דלא לכתבו לישנא של עדות הלואה כלשון השטר הראשון, אלא ליכתבו ליה דחייב ליה כך וכך כדחזו בשטרא קמא, דאם כן מסהדי מפי כתבם, אלא סהדי אחריני נינהו, ומכל מקום נראה לפרש דהך שטרא אחרינא דקאמר דנכתבו ליה. ר"ל על הדרך המבואר בפרק גט פשוט מאותה דאייתנא לעיל, ואם כן לעולם משמע, שהעדים האלה המעידים על הראשונים, מעמידים הדבר על בוריו, וכל שכן בנדון זה דמסהדי דנעשה קיום על העדות הזה בב"ד שהיא גדולה, ושהוחזקה לגדולה על פי זה העדות, דתו לא צריכי.
ואם יטעון הטוען דאסורא מממונא לא ילפינן, הני מילי להקל, אך מדחשבינן סהדותא דהוי כעדות גמור, לחומרא גבי ממון דהיינו לאפוקי ממונא, כל שכן גבי איסורא דטפי אית לן להחמיר באסורא דאית ביה כרת.
סוף דבר לא באתי עד תכלית הב"ד ההוא, על מה סמכו להוציא אשה במיאון כזה, דהוי מיאון דאיסורא. דתני בר קפרא [יבמות ק"ט ע"א] לעולם יתרחק אדם משלשה דברים ומיאונין חדא מינייהו, אי לאו מיאון דמצוה כדר' אליעזר דמלמדין את הקטנה שתמאן בו, ומיאון דהכא אפילו לדבריהם, דקלא חשבינן עדות אנשי המקום המעידין על קבלת העדות נתקבל בפני ב"ד, שהגיעה לכלל שנים, מכל מקום יש להם לחוש אל הקול ההוא והוי מיאון דאסורא לפי הנראה לי.
